בגלל תוכנה ובגלל פרסומה הייתה המונה ליזה מושא לחיקוי ואזכורים אינספור באמנות ובתרבות הפופולרית. עיקר תהילתו של הציור נוצרה במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר כותבים כמו האחים גונקור, תיאופיל גוטייה, ז'יל מישלה ואחרים, כתבו על הציור והרבו לדון בדמות המצוירת בו כאישה נצחית, מפתה ואכזרית.
האזכורים התרבו מאוד בעקבות גניבת הציור והשבתו, שהעניקו ליצירה גם לווית חשיבות לאומית. בעשור השני למאה ה-20 רווחו אזכורים שלה במופעי בידור וכמה וכמה ציירים יצרו פרודיות שלה, כמו זו של אז'ן באטיי שצייר את מונה ליזה מעשנת מקטרת או גלויות שהציגו את הג'וקונדה מעווה פניה בבדיחות הדעת, מפזזת, מרקדת, פורטת על גיטרה, וכיוצא בזה. אחת הפרודיות המפורסמות הייתה זו של מרסל דושאן, ששרבט בעיפרון שפם וזקנקן על גלויה של מונה ליזה, והוסיף שורת אותיות (L.H.O.O.Q.) שקריאתן דומה להגיית הביטוי "חם לה בתחת" (כלומר, היא חרמנית). פרודיה דומה, אף כי גסה פחות, יצר סלבדור דאלי בשנות הארבעים של המאה ה-20, כאשר צייר "דיוקן עצמי כמונה ליזה". אחד המניעים המרכזיים לגרסאות מזלזלות כאלו הייתה התחושה של יוצרים רבים כי הציור הפך מזוהה עם "אמנות" באופן מעיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה